מירי סגל (ילידת 1965) חיה ועובדת בתל אביב, למדה במכון לאמנות של סן פרנסיסקו ובעלת תואר דוקטור במתמטיקה מהאוניברסיטה העברית. כעת היא מרצה באקדמיה לעיצוב ואמנויות בצלאל, ובפקולטה לאמנויות- המדרשה, במכללת בית ברל. 
סגל היא אמנית מדיה חדשה המשלבת מדע וטכנולוגיה במגוון אמצעים, וידאו, אור ועיבודיי מחשב. עבודותיה עוסקות באופן שבו נתפשת עבודת האמנות, על ידי בחינת נקודת מבטו של הצופה וערעורו. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד רבות, בין היתר בקאנאל- מרכז פומפידו, בריסל, בלגיה (2019); מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, ישראל (2018); מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע, ישראל (2016). בנוסף, היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות, במוזיאון פתח תקווה לאמנות, ישראל (2019); במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל (2019); מוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל (2016). כמו כן, עבודותיה נמצאות באוספים חשובים והיא זכתה במספר פרסים יוקרתיים.

Miri Segal. photo: Or Even Tov.

מגזין 3 יפו: הי מירי, מה שלומך בימים אלה?

מ.ס: אישית אני בסדר, אני מודאגת מהקריסה הכלכלית שחווים כל כך הרבה עובדים, ממה שעלול לקרות לשדה התרבותי ומהאמצעים האנטי דמוקרטיים החדשים שנכנסו לחיינו על מנת להישאר.

מגזין 3 יפו: ספרי לנו משהו על העבודה מהאוסף שאנחנו רואים כאן.

מ.ס: זו עבודה משנת 2002, היא מורכבת משני פסלים או אובייקטים-מוכנים-לשימוש, זהים. הפסלים הינם משתנות שנועדו להשתנה נשית בעמידה על ידי הצמדתם לגוף. הם מבוססים על צורה מוקטנת של המשתנה המפורסמת של דושאן שהותאמה להשתנה נשית דרכם. בנוסף, ישנו סרטון “הדרכה” המוקרן על מסך קטנטן, בו רואים אותי משתמשת באחד הפסלים.

מגזין 3 יפו: האם בהקשר של הימים האלה את חווה אותה באופן שונה?

מ.ס: האמת שלא, זו עבודה מלפני כמעט עשרים שנה ולא יצא לי לחשוב עליה בהקשר של הקורונה, אבל היא קשורה לעבודות אחרות שעבדתי עליהן לאחרונה.

מגזין 3 יפו: על מה את עובדת עכשיו?

מ.ס: אני עובדת על מספר עבודות, חלקן גשמיות וחלקן וירטואליות. בקשר לעבודה מהאוסף – Made-Ready, לאחרונה, בתקופת הקורונה, עבדתי על מספר שיחזורים בפלטפורמת זום לעבודות אמנות איקוניות. אחד מהם היה לעבודה ״Performer/Audience/Mirror״ של דן גראהם. העבודה שלי נקראית Up-Close. עניין אותי לשחזר בזום עבודה זו של גראהם; מצד אחד קל לחולל בזום סיטואציה דומה במידה רבה לפרפורמנס המקורי, מאידך המבט של גראהם מנכיח את הצופה כסובייקט ומשתתף באמצעות קשר עין, זהו מרכיב שנעדר מהזום ולדעתי מאפיין את הזמן החדש בו אנו נמצאים – מעין פנאופטיקון בו כולם רואים את כולם, אבל האפשרות להישיר מבט אל מישהו אחר נעלמת בהדרגה.
בגלרייה דביר מוצגת בימים אלה העבודה Necrofleur משנת 2003, גם היא מחווה לעבודת ה״מזרקה״ של דושאן, אבל מחווה זו עוברת דרך הצילום של ברוס נאומן – ״דיוקן עצמי כמזרקה״ (1966), עבודה זאת מוצגת בגלריה דביר לצד עבודת טקסט שמצויירת בחלל הגלריה (Last Lust, (2020.

מגזין 3 יפו: מחשבות על העתיד?

מ.ס: הנושא של העתיד, לאן אנחנו הולכים כחברה, מאוד מעסיק אותי. אני מקווה להצליח לגעת במחשבות ורגשות בנוגע אליו בעבודות הבאות.

Miri Segal, Made-Ready, 2002, detail from video.
Miri Segal, Made-Ready, 2002, detail.
Miri Segal, Made-Ready, 2002, detail.
Miri Segal, Necrofleur, 2003.
Miri Segal, Last Lust, 2020.