Magasin III Jaffa, installation view Haim Steinbach "zerubbabel". Photo: Youval Hai.

ביוגרפיה

חיים סטיינבך נולד ברחובות ב-1944, ומאז 1957 הוא חי ועובד בארה"ב. בעל תואר ראשון באמנות ממכון פראט (1968), ותואר שני באמנות מאוניברסיטת ייל (1973).

לאורך הקריירה האמנותית שלו הציג סטיינבך מעבודותיו במוזיאונים מרכזיים ברחבי העולם. ב-2013 הוצגה תערוכת יחד של סטיינבך במוזיאון הסל (Hessel Museum) שבמכללת בארד (Bard) בניו יורק, שכללה עבודות של האמן למן שנות ה-70 המוקדמות. התערוכה, "Once Again the World Is Flat", הוצגה בהמשך בקונסטהאלה בציריך (Kunsthalle Zurich), ובגלריה סרפנטיין בלונדון. תערוכות יחיד נוספות הראויות לציון נערכו לסטיינבך באוסף מניל (The Menil Collection), יוסטון (2014); הגלריה הלאומית לאמנות של דנמרק, קופנהאגן (2013–2014); מוזיאון ברקלי לאמנות, אוניברסיטת ברקלי (2005); המוזיאון לאמנות מודרנית, וינה (1997); המוזיאון לאמנות עכשווית בקסטלו די ריבולי, טורינו (1995); מוזיאון הגוגנהיים, ניו יורק (עם אטורה ספאלטי, 1995); המרכז לאמנות עכשווית ויטה דה ויט, רוטרדם (1992); המוזיאון לאמנות עכשווית CAPC, בורדו (1988). עבודות משל סטיינבך נכללו בתערוכות קבוצתיות מרכזיות, ביניהן הטריאנלה בפריז (2012); הביאנלה של ליון (2000); הביאנלה בוונציה (1997); הדוקומנטה ה-9 והביאנלה בסידני (1992).

התערוכה החונכת את חלל מגזין III ביפו היא "זרובבל", תערוכתו של האמן חיים סטיינבך. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שנערכת לסטיינבך, אמן אמריקאי יליד ישראל בארץ. התערוכה כוללת ציורי קיר של סטיינבך מן העת האחרונה, העוסקים במהות של טקסט, דימוי, וצבע, לצד אובייקטים מורכבים, המוצגים בתיבות בעלות איכות ארכיטקטונית.

במוקד העשייה האמנותית של סטיינבך מאז שנות ה-70 מהלך של בחירה וארגון של חפצי יומיום הבאים מתוך מבחר של הקשרים, חברתיים ותרבותיים כאחד. החפצים, המשתתפים במשחק דינמי של "מערכי תצוגה", מוצגים לנו בזכות עצמם, באופן המחדד את הזהות שלהם ואת מגוון המשמעויות והאסוציאציות הטעונות בהם.

עבודתו של סטיינבך בשפה מבקשת לטעון שהקריאה כמוה כסוג של ראייה, מבחינה זו שגם כאשר אין הדבר כך במובן הצר של המילה, הרי שהשדרים הגרפיים המשגשגים כעת בתרבות המדיה שלו מרגילים אותנו למצב שבו מילה, דימוי ואובייקט נוטים להגיע אלינו יחד, צרורים בחבילה אחת. לסטיינבך יש עניין ב"ביטוי" הוורנקולרי בתור סוג של דיבור שגור, ישיר ומשותף, שתכניו נהירים לנו באופן מידי. ההבטחה המגולמת בוורנקולרי – בצבע, באמרות הכנף, בסיסמאות הפרסום, במבע הפיגורטיבי – מקנה לתקשורת מראית של חוסר מאמץ. מילים, אובייקטים ודימויים נעשים זכירים וקלים לחזרה. אם אכן פוגעת השפה במטרה הרי זה מפני שה"ביטוי" הוורנקולרי משקף קונצנזוס של קריאוּת ושל שליטה רהוטה ביחסים החברתיים, כמו במשמעות חברתיות מסוימות. בהפיכה של צביעה ורנקולרית לטקסט קיר, ציורי קיר או אובייקטים, סטיינבך מחולל היסט בהקשר המקורי של השפה שגילה ומשנע את האובייקטים לעבר אופנים הקשרים חדשים של זיהוי ואסוציאציה.